<h1>המנהיג דין איסור פת של גוים</h1>
<h2>דף לה:</h2>
מצאתי בתשובו' הגאוני', ומאן דאכיל פת שלגוי' אין מלקין אותו, אבל מוכיחי' אותו ואסור לומ' שמועה מפיו בבית המדרש.
ובע"ז פרק אין מעמידין, [ל"ה ע"ב] אמ' רב כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב אסי אמ' פעם אחת יצא ר' לשדה וראה מקום דחוק לתלמידי' ואמ' אין כאן תלמיד מה ראו חכמי' לאוסרה משום חתנות, אלא מה ראו חכמי' לאוסרה בשדה כסבורים העם לומ' פלטר הגוי והתיר ר' את הפת והוא לא אמ' אלא פלטר ישראל. ותו אמרי' איבו מנכית ואכיל מפת שלגוים בי מיצרי השדות שבעיר, ואמ' להו רבא לרבנן לא תשתעו בהדי דאיבו דקא אכיל נהמא דארמאי דאיכא משום בישולי גוים [ומשום גזרת חתנות דמשום גיעולי גוים] ליכא כדאמרן. ומצינו למידין דאם נמצא פלטר ישראל אסור לאכול פת שלגוים משום חתנות, וכן מצאתי בירוש' דיציאות שבת, [פ"א ה"ד] ופת לאו כתבשילי גוים הוא פת מהלכ' עמעום הוא אנו אומ' במקום שאין תבשילי (גוים) [ישראל] מצוין בדין הוא (שתבוא) [שתהא] פת (ישראל) [גוים] אסורה, ועמעמו עליה והתירוה במקום שאין פת ישראל מצוייה, מפני חיי נפש, ובלבד מן הפלטר מותר לקנות. ובמחלוקת בני בבל לארץ ישראל, אנשי מזרח אוסרי' פת שלהן שאפה גוי ומתירין פת גוי ובלבד שיהא שם ישראל ומשליך עץ בתנור, ואנשי מערב אוסרי' אותה בעץ שאין עץ לא אוסר ולא מתיר ואמתי היא מותר' לו במקום שאין דבר לאכול ונעשה בשלשה ימים שלא טעם כלום אז התירוה לו מפני חיי נפש ובלבד מן הפלטר שלא מכר בשר בימיו בחנותו ובכך מותרת הפת בתבשיל. אנשי מזרח מתירין פולין ששלקן גוי וכן חגבי' ואנשי מערב אוסרי' אותן מפני שמערבי' שלוקיהן שלבשר בשלוקיהן שלפירות.
ומצינו למדין כי פת שלגוים אין בה איסור אלא משום בישולי גוים ומשום חתנות דבחיתוי בעלמ' מותר, כדאמ' בע"ז [ל"ח ע"א] האי תנורא שגר גוי ואפה ישראל אינמי שגר ישראל ואפה גוי אינמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתי חתוי שפיר דמי, ותניא הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי ומהפך עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה בה עד שתצא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק ואינה חושש', הרי לך שגמרו ביד גוי מותר וכל שכן גמרו ביד ישראל, ואיתמ' נמי אמ' רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בין שהניח גוי והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך הגוי מותר ואינו אסור עד שתהא תחילתו וגמרו ביד גוי, א"ר אמי הפת ג' מלאכות יש בו, בתחילה ובאמצע ובסוף, נמצינו למידים כי בהשלכת עץ לתנור יצא מדין איסור משום בישולי גוים [ו]משום חתנות כאנשי מזרח שהן בני בבל והיינו מחתי חתוי דתלמוד בבלי בע"ז, ובין בפת שלנו ובפת שלהן בהכי סגי, ולגיעולי גוים ליכא למיחש כדאמ' בדבש ושמן שלגוים שפשט התרו בכל ישראל כדאמ' בע"ז [ל"ו ע"א] שמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו התירוהו, קסברי נותן טעם לפגם מותר. ואמרינ' תו בע"ז [ל"ה ע"ב] עלה [דההוא כסבורין העם לומ' פלטר גוי והתיר ר' את הפת ואפי' למאן דאמ' פלטר] גוי לא התיר ר' אלא בשדות, אבל בעיר לא משום חתנות ובשלסופרי' הלך אחר המיקל. ועוד יש לי ראייה לומ' להתר דתנן בפסחי' פ' כל שעה, [כ"ח ע"א] חמץ שלישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה [ושל נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה] ורבא מוקים למתנא ר' שמעון דאמ' חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בודאי כלום, ומתני לר' שמעון וקנסא הוא דקניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא, וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא, ובדין הוא דליתני בחמץ שלנוכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה, ואידי דתנא רישא בהנאה תנא סיפא נמי בהנאה, דכיון דליכא בדנכרי טעמ' דקנסא מותר אף באכילה, ואזדה רבא לטעמיה דאמ' רבא כי הוינן בי רב נחמן [כדנפקי שבעה יומי דפסחא] הוה אמ' לן פוקו ואיתו לן חמירא דבני חילא ואע"פ שנאפה קודם יציאת המועד (כדנפקי שבעת יומין דפיסחא), למדנו שחמץ שלנוכרי (דליכא טעם קנס) מותר באכילה, וכן פסק רב אלפס כרבא דמוקי למתניתי' כר' שמעון ופת שלנוכרי דליכא טעם קנס מותרת באכילה. ובירושלמי דפסחי' [פ"ב ה"ב] חמץ שלנוכרי וכו' הוא באכילה אסור, מתני' במקום שנהגו שלא (נהגו) לאכול פת שלגוים, אבל במקום שנהגו לאכול פת שלגוים אף באכילה מותר, וחולק אבבלי. סוף סוף שמעינן דפת שלגוים מותר' באכיל' במקום שנהגו. ומעתה ירושל' דשבת במקום שנהגו שלא לאכול פת שלגוים. ועוד יש לי ראייה להתיר מדתניי' בתוספ' [פסחים פ"ב] ומייתי לה בהכל שוחטין, [חולין ד' ע"א] חמץ שלעוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין בשלגוים, והוה ליה חמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח שמותר (בהנאה) [באכילה], ויש גורס מפני שמחליפי' את השאר. ומ"מ קצת יש לדחותן אלו ג' הראיות דבמוצאי הפסח שאין מוצא פת אחר מותר, אך מפני חיי נפש דירושל' קשה, וכ"ש לדעת אנשי מערב, [ותו אמרי' בע"ז [ל"ז ע"א] פ' [שני] לא הוית גבן באורתא כשהתרנו את השמן. א"ל בימינו (התיר) [תתיר אף] את הפת. א"ל אם כן קארו ליה בי דינא שריא. נמצינו למדין דאי לא דקארו ליה בי דינא שריא היה מתיר את הפת מכל וכל דאין בו (אלא) אף משום בישולי גוים. ומטעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כשמן ודבש שלהן]. סוף דבר אין ההתר פשוט בידי, ובעל נפש המושל על נפשו לא יאכל פת שלגוים אם ימצא לו פת התר, ושבח אני את הספרדיי' שנזהרים מלאוכלו ויישר כוחם. אב"ן הירחי.
<h2>דף לו.</h2>
ומצאתי בתשובו' הגאוני', דמותר לאכול פת גוים בשבת אם אין לו פת אחרת מדאמ' בירוש' דעמעמו עליה והתירוה כו', ואין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה, והכא בשבת שאין יכול לעמוד בה ולהתענות מותר בשבת.
<h2>דף לח:</h2>
בשלהי ע"ז, [ס"ח ע"ב] אמ' רבא הלכת' נותן טעם לפגם מותר ומההיא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא ואסרה רב לההוא שיכרא, לא ידענא טעמא דרב, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכת' כוותיה, אי משום דקסבר עכברי בשיכרא אשבוחי משבח. ורבי' יעקב ז"ל אמ', שזהו דבר פשוט שנותן טעם לפגם מותר, כדאמ' בפ' אין מעמידין [ל"ח ע"ב] בשמעתא דשלקות שלגוים ולזה לא הוצרכנו אלא קדירות שלגוים סתם מחזקינן להו כקדירה שאינה בת יומ', וכן כל כליהם בחזקת שאינן בני יומן ונותן טעם לפגם הן ומותרין, וכך מוכח בכמה מקומו' בתלמוד דת"ר הכוספן שלגוים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, והא תנייא אחד יורה גדולה ואחד יורה קטנה [מותר], לא קשייא הא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם אסור, והא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם מותר. וגם שמן ודבש שלגוים אמרינן, למאי ניחוש להאי משום גיעולי נותן טעם לפגם הוא ומותר [וקורט של חלתית דאסור משום דאפסקי ליה בסכינא ואף על גב דאמ' מר ונותן טעם לפגם מותר] הכא אגב חורפא דחלתיתא הוייא ליה נותן טעם לשבח ואסור נמצא סתם כל כליהם שלגוים אנו מחזיקין אותן באינן בני יומן, ולכך הם נותן טעם לפגם ומותר גיעולם. גיעולי גוים לשון פליטת האיסור שבכליהם, ולשון המקר' כי שם נגעל מגן גבורים מכלי משוח בשמן, דרך כלי הנלחמי' למשוח המגינים להחליק החיצים והרמחים והחניתות שיזרקו עליהם (ופלגו) [ופלט] החרב מצד השיני כאלו לא נמשחו ונהרגו ושלום.
<h2>דף סח:</h2>
בשלהי ע"ז, [ס"ח ע"ב] אמ' רבא הלכת' נותן טעם לפגם מותר ומההיא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא ואסרה רב לההוא שיכרא, לא ידענא טעמא דרב, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכת' כוותיה, אי משום דקסבר עכברי בשיכרא אשבוחי משבח. ורבי' יעקב ז"ל אמ', שזהו דבר פשוט שנותן טעם לפגם מותר, כדאמ' בפ' אין מעמידין [ל"ח ע"ב] בשמעתא דשלקות שלגוים ולזה לא הוצרכנו אלא קדירות שלגוים סתם מחזקינן להו כקדירה שאינה בת יומ', וכן כל כליהם בחזקת שאינן בני יומן ונותן טעם לפגם הן ומותרין, וכך מוכח בכמה מקומו' בתלמוד דת"ר הכוספן שלגוים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, והא תנייא אחד יורה גדולה ואחד יורה קטנה [מותר], לא קשייא הא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם אסור, והא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם מותר. וגם שמן ודבש שלגוים אמרינן, למאי ניחוש להאי משום גיעולי נותן טעם לפגם הוא ומותר [וקורט של חלתית דאסור משום דאפסקי ליה בסכינא ואף על גב דאמ' מר ונותן טעם לפגם מותר] הכא אגב חורפא דחלתיתא הוייא ליה נותן טעם לשבח ואסור נמצא סתם כל כליהם שלגוים אנו מחזיקין אותן באינן בני יומן, ולכך הם נותן טעם לפגם ומותר גיעולם. גיעולי גוים לשון פליטת האיסור שבכליהם, ולשון המקר' כי שם נגעל מגן גבורים מכלי משוח בשמן, דרך כלי הנלחמי' למשוח המגינים להחליק החיצים והרמחים והחניתות שיזרקו עליהם (ופלגו) [ופלט] החרב מצד השיני כאלו לא נמשחו ונהרגו ושלום.
וכי תימ' מאחר דקיימ' לן דנותן טעם לפגם מותר אמאי אמ' רב בחולין, [ח' ע"ב] השוחט בסכין שלגוים קולף, והא סתם כליהן אינן בני יומן, ואין לומ' דרב סבר הנותן טעם לפגם אסור, א"כ לפשוט רבא מיהא, מדלא אפשוט מעכברא בשיכרא [ע"ז ס"ח ע"ב], דהכא מיירי השוחט בסכין שלגוים טבחים שבכל יום הורגי' הבהמות בהן ובת יומא הוא. אבל ה"ר אפרי' מרישבור"ק שפסק שכיון דפליגי [פסחים מ"ד ע"ב] [רבנן] אדר' עקיבה [וסברי] דמשרת וכל משרת ליתן טעם כעיקר, ור' עקיבה יליף מגיעולי גוים וכדרב הונא בריה דר' חייא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ורבנן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא, ואפי' הכי אסורה דנותן טעם לפגם אסור ולא דמי לשאר נותן טעם לפגם דבכולהו פוגם מעיקרא הוא, ולא מילתא הוא דרבנן וודאי סברי דכיוון דקדירה בת יומא דפגמה פורתא אסירא שאינה בת יומא נמי אסורה דלא ילפינן מגיעולי גוים וסוברין מה לי פגם גדול מה לי פגם קטן הכל אסור. וכבר הבאנו ראייות למעלה דנותן טעם לפגם מותר. ועוד בסוף ע"ז [ס"ז ע"ב] דדחיק תלמודא מאי טעמ' דר' שמעון דאמ' לשבח אסור לפגם מותר, לימ' כרבנן סבירא ליה ומיהא אינה קשייא דר' שמעון מתיר כל נותן טעם לפגם, ורבנן לא שרו אלא פוגם מעיקרו ומיהו מה דרב אמ' קולף כרבנן, ועכברא דשיכרא פוגם מעיקרו הוא.
<h2>דף עה:</h2>
ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש וכו', כתובה בהלכו' הגעלה, וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ולא יגעיל ולא ילבין, תני חדא אסור, ותנייא אידך מותר, לא קשייא, הא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם אסור, [הא כמאן דאמ'] נותן טעם לפגם מותר, הא למדת שסתם כליהם בחזקת שאינן בני יומן מחזקינן להו והוו להו נותן טעם לפגם ומותר. ומההיא בריית' דכוספן שלגוים התיר רבי' יעקב מ"כ קערות שלנו שהרתיח עמם קדרה שלנכרי בת יומא שהגיעול שלה בטל במים שאינן עשויין לתבשיל, וכעניין שאנו מתירין פת שלגוים משום גיעולי גוים מההיא דכוספין שלגוים ושלו'. אב"ן.
